הגישה הבודהיסטית
הגישה הבודהיסטית לשחרור מסבל מבוססת על רעיון של מערכת "קווים מנחים" דינמית ולא סטטית. המתרגל נמצא בתנועה מעמדה הכוללת סבל לעמדה ללא סבל, ולכן תמונת העולם שלו צריכה להיות משתנה בהתאם לרמתו, ולא מערכת כללים קבועים או דוגמה שיש לקבל באופן עיוור.
השקפה נכונה היא כל השקפה המאפשרת התקדמות לקראת השחרור מסבל. השקפה שגויה היא זו החוסמת התקדמות זו. זו גישה פונקציונלית, השונה מדתות מבוססות אמונה.
מודלים מחשבתיים ככלי עבודה: הבודהה מלמד מודלים מחשבתיים שיש לראות בהם כלי עבודה מועילים להתקדמות, ולא אמת סופית וקבועה.
משל הרפסודה הידוע ממשיל את הדהרמה (תורת הבודהה), לרפסודה לחציית נהר הסבל אל גדת השחרור. כשם שאת הרפסודה יש לנטוש ולהניח בצד לאחר שהשימוש בה מוצה והמטרה הושגה. כך המודלים הם חלק מ"הרפסודה" – כלי חשיבה שיש ללמוד מתי להשתמש בהם ומתי להניח להם.
חלוקת המודלים:
-
מודלי מציאות (מפת דרכים): מתארים את זירת התרגול (המציאות המנטאלית).
-
תיאורי שטח: הגדרת מושגים כמו סבל, תודעה והיאחזות.
-
תיאורי מסלול: הישגי ביניים בדרך
-
-
מודלי תרגול: מתארים את התרגול עצמו.
-
שבעת התרגולים העיקריים.
-
כל התרגולים האחרים.
-
מודל חמשת המקבצים וששת החושים:
מודלים אלו מהווים מפה לתיאור ה"אני" וזירת התרחשות הסבל.
הבודהה מגדיר את הסבל כ"חמשת מקבצי-ההיאחזות ":1. מקבץ הגוף (כל האיברים הפיסיים) 2. מקבץ התחושה (תוית רגשית אוטומטית, טוב רע או ניטרלי) 3. מקבץ התפיסה (זיהוי על בסיס זיכרון) 4. מקבץ המושגים (כל מה שניתן לתאר במילים) 5. מקבץ התודעה (כל התהליכים ביצור חי, האופן שבו היצור חי עובד).
ששת בסיסי החושים הם אברי החושים הפנימיים והאובייקטים החיצוניים שלהם ובעצם כל דבר שאנחנו יכולים להתייחס אליו נקלט דרך ששת הבסיסים הללו: 1. העין והמראות 2. האוזן והקולות 3. האף והריחות 4. הלשון והטעמים 5. הגוף והמגעים 6. פתח המודעות-ותכני התודעה (המחשבות).
בכל אחד מששת בסיסי החושים מתקיימים חמשת המקבצים. לדוגמה:
כשהעין רואה מראֶה, למשל - צורה מפותלת על הריצפה, מתקיים מגע חושי שהוא תהליך פיזי בין איבר חי ( העין) לבין המראֶה (הצורה המפותלת) . העין שהשתתפה במגע החושי היא איבר פיזי - ושייכת למקבץ הגוף.
באופן אוטומטי נוצר שיפוט: טוב או רע או ניטרלי. במקרה זה עולה התחושה שמה שהמגע החושי הביא זה רע. התחושה "רע" שייכת למקבץ התחושה.
עולה הזיהוי לפי הזיכרון של ראיית דברים דומים, שזה "נחש". הזיהוי הזה שייך למקבץ התפיסה.
מעבר לזיהוי, עולים לנו כל מה שידוע לנו לגבי "נחש" ו"רע", אולי גם מיתוס הנחש בגן העדן, אולי גם מקרה כשהיינו קטנים ומישהו הציל אותנו מלגעת בנחש ארסי. זה שייך למקבץ המושגים.
התהליך כולו, ממגע המראֶה בעין ועד לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שראינו, נקרא תודעת העין ושייך למקבץ התודעה.
מודל שלושת מאפייני המציאות:
משלים את המודל הסטטי של חמשת המקבצים וששת החושים, ומתאר את "כללי המשחק" הדינמיים של המציאות כפי שהיא נחווית, ואת הקשר שלהם להיווצרות הסבל.
1. אי-הקביעות
-
העיקרון: הכול הוא תהליך ומשתנה, ואין דבר במציאות הנתפסת בחושים שהוא קבוע. "כל מה שטבעו לעלות, טבעו לחדול".
-
יישום: אי-הקביעות נכונה לגבי כל חמשת המקבצים (גוף, תחושה, תפיסה, מושגים, תודעה). המתרגל נדרש לבדוק ולהיווכח בעצמו בעובדה זו באמצעות התבוננות ישירה במציאותו, ולא לקבל אותה כאמונה עיוורת.
-
משמעות מעשית: הכרה בכך שהכול משתנה היא נקודת מפנה חשובה בתרגול והיא הכיוון ליציאה מהסבל (החץ המראה את הדרך).
2. הסבל
-
הקשר לאי-הקביעות: מה שאינו קבוע הוא בהכרח סבל. הסיבה: כל דבר שנתפס כ"אושר" בהכרח ישתנה ויפסיק להיות תחושת אושר, ואובדנו יחווה כסבל.
-
ההגדרה הרחבה: הבודהה משתמש במושג במשמעות רחבה ביותר, הכוללת כל סוג של חוסר, אובדן, אי-נוחות, וכל תופעה שבה היצור החי רוצה בה ואינו מקבל אותה, או אינו רוצה בה ובכל זאת מקבל אותה.
-
התועלת: ההכללה מאפשרת לחפש פתרון כללי לבעיית הסבל, במקום פתרונות פרטניים לכל סוג סבל (העיגול הקטן על המפה המסמן "אתם נמצאים כאן").
3. אין-אני
-
המסקנה ההגיונית: מכיוון שחמשת המקבצים הם לא קבועים וטבעם הוא סבל וקלקול, אין זה הגיוני או ראוי להיאחז בהם ולחשוב עליהם: "זה אני, זה שלי". מי שנאחז במשהו שטבעו להתקלקל יסבול.
-
משמעות מעשית: "אין-אני" אינה אומרת שאין קיום, אלא ש"אני" הוא ערימת תהליכים משתנים ללא עצמי קבוע. הבנה מלאה של אין-אני, כלומר, שה"אני" הוא אינו קבוע ומשתנה מרגע לרגע, היא יעד התרגול הסופי והשחרור המוחלט מהסבל (שולי המפה, הנירוואנה).
מודלים אלו מהווים מפה לתיאור הזירה שבה נוצר הסבל וממשיך להתקיים, והחוקיות במסגרתה הוא מתקיים. המודלים מספקים מסגרת פורמלית להתבוננות פנימית המאפשרת לתרגל את הקטנת הסבל.
במפגשים אנחנו נבדוק, בין היתר, את ההתרחשויות השליליות גורמות הסבל בחיים שלנו בתקופה הנוכחית, נזהה על פי המודלים את התהליכים שמעלים את הסבל ומקיימים אותו, וננסה לשבש אותם, כך שלמרות שיקרו לנו כל מיני מקרים דומים גם בעתיד - אנחנו נסבול פחות או לא נסבול כלל.