מי אני? על זהות שנוצרת, מתקבעת-ומשתחררת
- צח עזרן
- 10 במאי
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 10 במאי
מאת צח עזרן, עובד סוציאלי
יש שאלה אחת שחוזרת אלי שוב ושוב בחדר הטיפולי, לפעמים במילים ולפעמים בלעדיהן: מי אני, בעצם?
אנשים מגיעים לטיפול עם תחושה שהם "ידועים לעצמם" - שיש להם אופי קבוע, נטיות ידועות, אמות מידה שבהן הם פועלים כמעט אוטומטית. "אני כזה." "אני לא מסוג האנשים שמסוגלים לזה." "זה פשוט מי שאני."
אני לא מהמם את האמירה הזו. אני שואל: מאיפה היא באה?
הזהות כדבר שנוצר
אחת ההבנות שהכי השפיעו על דרך עבודתי היא שהזהות - תחושת ה"מי שאני" - אינה נתון קבוע. היא מכלול ההתייחסויות שלנו לעולם, ברגע נתון. לאנשים שאנו אוהבים, למקומות שמשמחים אותנו, לדברים שנראים לנו מאיימים, לסיטואציות שבהן "ידוע לנו" איך נגיב.
כל אחת מההתייחסויות האלה - ויחד כולן - הן הזהות שלנו ברגע זה. והן נוצרות אוטומטית: עם כל חוויה שמגיעה, התודעה מעבדת, מסווגת, מוסיפה פשר. אנחנו לא בוחרים את זה. זה פשוט קורה.
אנחנו לא נולדים "לוח חלק"
יש נטייה לחשוב שהתנהגויות קשות הן "רק הרגל" שנרכש, ושאפשר לשנות אותן אם רק נחליט מספיק חזק.
אבל המציאות מורכבת יותר. אנחנו מגיעים לחיים עם חומר גלם - נטיות, רגישויות, דפוסי תגובה שחלקם עמוקים מאוד. לא כי "נולדנו ככה" במובן גזר דין, אלא כי ההיסטוריה שלנו - גנטית, משפחתית, חווייתית – כבר עיצבה משהו עוד לפני שהתחלנו לחשוב על עצמנו.
זה לא גזר דין. זו נקודת הפתיחה. וזיהוי נקודת הפתיחה הוא בדיוק מה שמאפשר תנועה.
לא כל זהות שווה לחיות בה
יש הבחנה שאני חוזר אליה הרבה בעבודה: בין התייחסות שמצמיחה לבין התייחסות שמנבלת.
המבחן אינו "האם זה נכון?" - כי לכל אחד מאיתנו מערך שלם של סיבות להצדיק את מה שהוא חושב על עצמו. המבחן הוא: לאן זה מוביל אותי? מה הפרי שהתייחסות הזו מניבה בחיי?
כשמישהו אומר לי "אני לא מסוגל להתמודד עם דחייה" - לפעמים אנחנו מגלים יחד שזו לא עובדה על עצמו. זו התייחסות שהתקבעה. שהפכה לאוטומטית. שמופעלת כמעט בלי שיבחין בה.
ב-DBT אנחנו שואלים: מה קורה בתוכך כשאתה מאמץ את ההתייחסות הזו? מה היא עושה לך? ומה יקרה אם, לרגע אחד, תנסה לאחוז בה קצת פחות חזק?
כשהזהויות שלנו מתנגשות
חלק גדול מהסבל הבין-אישי שאני פוגש בחדר הטיפולי נובע מציפייה, לרוב לא מודעת, שהאחר "יראה" את הדברים כמונו, "ירגיש" כמונו, "יבין" כמונו.
אבל גם הוא, בדיוק כמונו, נושא מכלול שלם של התייחסויות שנוצרו מחיים שחי – חיים שונים. גם הזהות שלו אוטומטית. גם היא נוצרת מחוויה ומזיכרון.
ההכרה הזו - שאני אוחז בהתייחסות, והוא אוחז בהתייחסות, ואנחנו לא בוחרים את זה, אבל יכולים לבחון את זה - היא לא הכנעה. היא בסיס לחמלה. גם כלפיו, וגם כלפי עצמי.
הכנעה שמשחררת
יש אנשים שעברו אבל ממשי - אובדן, עלבון, בגידה - ועם זאת שמרו על יציבות פנימית שמפליאה. לא כי לא כאב. אלא כי הם הצליחו, בדרך כלשהי, לא לתת לכאב לקבוע מי הם.
זה מה שאני מנסה לעזור לאנשים לפתח: לא אדישות, לא ניתוק - אלא יכולת לחוש בלי שהחוויה תהפוך מיד לזהות קבועה. לחוש כאב בלי שהכאב יכריז "אני כזה". לחוות כישלון בלי שהכישלון יחתום "אני ידוע".
מה שזה אומר בחדר הטיפולי
כשמישהו אומר "אני כזה ואין לי מה לעשות" - אני מאמין לו שהוא מרגיש כך. ואני גם שואל, בעדינות, מתי הפכה ההתייחסות הזו לעובדה.
כשמישהו שואל "מי אני?" - אני לא ממהר לענות. השאלה הזו היא פתח. הזמנה להסתכל על מה שנוצר, ולשאול - מה מצמיח? מה מנבל?
הזהות אינה גזר דין.
היא שאלה פתוחה.
הפוסט נשען על שיעור של המורה שלי, אג'אהן פניננדו – נזיר ממוצא ישראלי במסורת נזירי היער של צפון-מזרח תאילנד – בנושא "זהות עצמית, יצירתה והכנעתה" (דצמבר 2023).
תגובות