עשר איכויות לחציית מימי החיים - ה"פארמי" בראי הטיפול ו־DBT
- צח עזרן
- 15 באפר׳
- זמן קריאה 8 דקות
עודכן: 1 במאי
מאת צח עזרן, עובד סוציאלי
בשנים האחרונות אני מוצא עצמי חוזר שוב ושוב למסגרת חשיבה אחת, שמצליחה להכיל באלגנטיות רבים מהדברים שאני פוגש בקליניקה: עשר השלמויות (האיכויות) - הפארמי - מתוך המסורת הבודהיסטית-תרוואדית. פארמי פירושו איכות פנימית שהאדם מפתח לאורך חייו. זו אינה רשימת מצוות ואינה מסלול של "מה שצריך להיות". זו מפה של איכויות פנימיות שהאדם מפתח כדי לעבור דרך החיים מבלי לטבוע בהם.
עיבדתי את הדברים לשפתי ולעולם שלי כמטפל - ובמיוחד לדיאלוג עם DBT (טיפול דיאלקטי-התנהגותי), שהוא חלק משמעותי מהארגז הטיפולי שאני עובד איתו. הקוראים שמכירים DBT ימצאו כאן הדים ברורים; הקוראים שלא - יקבלו הזמנה לעולם פנימי מדויק שאפשר לעבוד בו.
המטאפורה: שיטפונות וסירה
הדימוי שפותח את עשר הפארמי הוא של חיים כשיטפונות. זרמים חיצוניים ופנימיים - תחושות גוף, רגשות, מחשבות, דרישות מהסביבה, זיכרונות - שוצפים דרכנו בלי הרף. אי אפשר לעצור אותם, ואי אפשר גם לטבוע בהם. מה שניתן לעשות הוא לבנות סירה ולעלות על סיפונה. הסירה היא התודעה המאומנת; עשר הפארמי הן החומרים שמהם היא נבנית וההגה שבו היא מנווטת.
המטאפורה הזו רלוונטית באופן ישיר לעבודה טיפולית. מטופל בעיצומה של התקף חרדה, בני זוג בשיא סכסוך, הורה ששוקע באשמה - כולם במים הסוערים. שאלת הטיפול לא תמיד "איך נצא מהמים", אלא קודם כל "איזו סירה יכולה להחזיק אותנו כאן, בלי להתהפך". עשר הפארמי הן תשובה אחת - עתיקה, מדויקת, ובעיני גם רלוונטית מאוד.
בהצגה שלי להלן אני הולך לפי הסדר הבא: שלוש שלמויות לבניית הסירה, שלוש שלמויות לניווט בין הגלים, וארבע שלמויות להגעה לחוף.
א. נדיבות
לפתוח את האגרוף
נדיבות היא, במבט ראשון, נתינה של משהו - זמן, קשב, כסף, מילה טובה. אבל החומר הנתון הוא לא העיקר; העיקר הוא תנועת הלב. נדיבות היא רגע שבו אני מרפה מהאגרוף של "שלי" ומכיר בכך שאני חי ברשת של קשרים הדדיים. במובן הזה, היא הפארמי הראשונה כי היא הדבר הפשוט ביותר שמתחיל לפתוח את המערכת הסגורה של האגו.
בקליניקה אני רואה כמה כאבים עמוקים יושבים על שורש של קמיצה - לא קמצנות כלפי כסף, אלא קמצנות כלפי עצמי, כלפי אחרים, כלפי הרגע הזה ("אני לא מוכן לתת לזה מקום"). נדיבות, במובן הרחב, היא היכולת לתת מקום. מקום לרגש של בן הזוג, מקום לעייפות של עצמי, מקום לאמת שאני לא רוצה לשמוע. זו גם הקרקע של האפקטיביות הבין-אישית בטיפול: היכולת לשמור על הקשר עם האחר תוך כדי שאני מבקש משהו לעצמי. נדיבות בתוך קשר אינה ויתור - היא מה שמאפשר בכלל שיהיה מי לבקש ממנו.
ב. מוסר
קו ישר שהלב עומד מאחוריו
מוסר אינו רשימת "אסור" חיצונית. הוא התחייבות פנימית מתמשכת להימנע מפגיעה, מגנבה, מניצול מיני, מדיבור מזיק, ומשימוש בחומרים המטשטשים את השליטה העצמית. מה שחשוב בתפיסה הזו הוא שמוסר נולד מאמפתיה, לא מפחד מעונש. אני נמנע מלפגוע לא כי "אסור לי", אלא כי אני מבין שמעשיי משפיעים על אחרים ועל עצמי, ואני בוחר אחרת.
אצל מטופלים רבים הכאב הנפשי מוחזק על ידי פערים אתיים שלא דוברו: התנהגות שלא תאמה את הערכים, בושה שנקברה, חרטה שלא עובדה. חלק מרכזי בעבודה טיפולית הוא להחזיר את האדם אל ערכיו שלו, לא אלה שהטיפול מכתיב, אלא אלה שהוא עצמו מזהה כמצפן שלו. זה גם הלב של העיקרון ב־DBT שמדבר על בניית חיים שראוי לחיות אותם - פעולה בהתאם לערכים גם כשהרגש מושך לכיוון אחר. בסופו של דבר, מוסר פנימי הוא יציבות של אדם שיודע מה חשוב לו ואיך הוא רוצה לנוע בעולם.
ג. פרישוּת/ויתור
להרפות, מתוך הבנה ולא מתוך הרעבה
פרישוּת היא אולי המילה שמעוררת הכי הרבה התנגדות אצל קוראים מערביים, היא נשמעת כאילו היא דורשת ויתור על החיים. זו אי־הבנה. פרישוּת היא הבנה - השתוקקות היא מקור של סבל - ולכן הרפיה ממנה אינה ענישה עצמית אלא הקלה. זו לא "אל תרצה"; זו "ראה מה קורה בגוף ובנפש כשאתה נאחז ברצון, ותן להיאחזות להירגע".
בעבודה טיפולית אני רואה את זה מתבטא ביכולת להרפות מתמונה מדומיינת של איך הדברים אמורים להיות. הורה שמרפה מתסריט ה"ילד המצטיין"; בת־זוג שמרפה מהפנטזיה שהוא "יתחיל להבין בעצמו"; אדם שמרפה מסיפור מסוים על עצמו ("אני אדם חרד") כדי לפגוש את הרגע כפי שהוא. זה קרוב מאוד למה ש־DBT מכנה קבלה רדיקלית: הכרה במציאות כפי שהיא, לא בהכרח הסכמה איתה ובטח לא אהבה שלה. המאבק במציאות הוא שיוצר את הסבל הנוסף שעל גבי הכאב המקורי - פרישוּת היא הדלת שפותחת את היציאה מהמאבק הזה.
ד. תבונה
בהירות שכבר קיימת ומחכה לפיתוח
תבונה, בהבנה הזו, איננה אינטליגנציה אקדמית ואיננה ידע נרכש. היא יכולת של אבחנה ישירה לראות מה קורה בגוף, ברגש, ביחסים, בלי עיוות. היא נבנית בשלושה רבדים: למידה, חשיבה עיונית, והתבוננות ישירה דרך תרגול. לשלושתם יחד יש כוח שאין לאף אחד מהם לבד.
בקליניקה, תבונה היא היכולת להבחין בין הרגש לבין הסיפור על הרגש. בין הגוף שמתכווץ לבין הפרשנות שאני נותן לכיווץ. בין אירוע מציאותי לבין השכבות שהנחתי עליו. זו מיומנות שמתפתחת לאט, וברוב המקרים דווקא לא דרך לימוד, אלא דרך תרגול חוזר של עצירה ושאלה: "מה באמת קורה כאן עכשיו?". זו בדיוק העבודה הליבתית של הקשיבוּת ב־DBT - תרגול ההתבוננות והתיאור של חוויה פנימית, והמפגש עם מה שנקרא בטיפול התודעה החכמה: המקום שבו המוח הרגשי והמוח הרציונלי פוגשים זה את זה, ומתעוררת ידיעה שקטה שמכירה את המצב לעומקו.
ה. אנרגיה/מרץ
משאב שצריך לנהל, לא כוח־רצון שצריך לסחוט
הפארמי החמישית היא אולי המפתיעה ביותר בהקשר הטיפולי. אנרגיה איננה "להתאמץ יותר". היא היכולת לפגוש את הכוח הפנימי הזמין ולנצל אותו בתבונה. אנרגיה נגנבת על ידי "וירוסים" של הרגל, פרפקציוניזם, ביקורת עצמית כפייתית, תלות באישור, דפוסים שמתחזים להיבטים חיוניים של הזהות שלנו וגורמים לנו להריץ תוכנות ישנות במקום לחיות.
מטופלים רבים שמגיעים עם "עייפות כרונית" מגלים עם הזמן שזו לא חולשה ביולוגית, זה בזבוז אנרגיה על מאבקים פנימיים מיותרים. חלק מהטיפול הוא לזהות היכן הם שורפים דלק על דפוסים שלא משרתים אותם, ולהחזיר את הדלק הזה לחיים שהם באמת רוצים לחיות. זה קרוב לעקרון הפעולה המנוגדת בטיפול כשהדחף שלי מוביל אותי לכיוון לא מועיל, היכולת לבחור במודע לעשות את ההפך משחררת אנרגיה שהייתה תקועה. המאמץ המועיל הוא מאמץ ממוקד, לא מאמץ מרוסק על כל החזיתות בבת אחת.
ו. סבלנות
לשאת את החיים מבלי לקרוס ומבלי להיסגר
הפארמי השישית היא, מבחינתי, אחת החשובות ביותר בעולם הטיפול. סבלנות בפרשנות הזו אינה פסיביות. היא לא "להסכים שהסבל בסדר". היא יכולת להחזיק את הלב פתוח בנוכחות סבל, מבלי לתקוף אותו ומבלי להסתגר מפניו. זה תואר ב"תרגול הטיהור העליון" הבודהיסטי, לא דרך סגפנות של הגוף, אלא דרך סבלנות של הלב.
כשאני עובד עם מטופלים שמתקשים לשאת רגש כגון חרדה, כעס או צער, אני חושב על סבלנות ככלי מדויק ולא כמוסרנות. המוח אומר "אני חייב להיפטר מהרגש הזה עכשיו", והגוף מתארגן למלחמה או לבריחה. סבלנות היא ההתערבות שמחזירה את האדם לישיבה מול הרגש, עם הידיעה שהוא זמני, שאין חובה לפעול, ושההתייצבות עצמה היא הריפוי. זה הלב של מה ש־DBT מכנה סיבולת למצוקה: מיומנויות שמחזיקות את האדם כשהתחושה בלתי נסבלת, בלי להגביר אותה ובלי להימלט ממנה, עד שהיא בעצמה משתנה. הסבלנות היא מה שמחזיק את הבית כשהכל בפנים מתערער.
ז. אמת
להיות במגע עם מה שבאמת כאן
אמת בפארמי היא דו־פנים. מצד אחד, היא אמירת אמת, להימנע משקר. מצד שני, וזה העיקר, היא תפיסה לא מעוותת של המציאות. אמתיוּת היא היכולת לראות את עצמי ואת הדברים כפי שהם, לא כפי שחששתי, לא כפי שקיוויתי, ולא כפי שסיפורי המשפחה שלי מכתיבים.
בחדר הטיפולים, אמת היא כמעט תמיד הדלת הקשה ביותר. לומר "אני מפחד", "אני מקנא", "אני לא באמת אוהב את העבודה הזו", "אני כועס על אמא שלי", האמת הזו אינה אלימה - היא מדויקת. ודווקא הדיוק הזה הוא שמשחרר את האנרגיה שכלאה את הרגש במשך שנים. במונחים טיפוליים, זו העבודה של בדיקת העובדות, לבחון אם הרגש תואם למצב, או שהוא מגיב לסיפור שבניתי; וזו גם הקשיבות לרגש בהווה: פגישה עם הרגש המדויק, בלי ציפוי ובלי להסוות אותו. חלק גדול מהסבל הנפשי בא מחיים בשקר עצמי, ועצירה ולו בחלק קטן מזה משחררת אנרגיה שיכולה לעבור לריפוי.
ח. החלטיות
הבסיס היציב שמחזיק את כל השאר
החלטיות פירושה בסיס עמוק שממנו יוצאת פעולה. זו נחישות להישאר עם הדרך שבחרתי, גם כשקשה. החלטיות היא הפארמי שמחזקת את כל האחרות - נדיבות בלי החלטיות היא מחווה חד־פעמית, סבלנות בלי החלטיות נשחקת בתוך שעה, ואמת בלי החלטיות מתמוטטת מול הלחץ החברתי הראשון.
בעבודה טיפולית, החלטיות היא מה שמבדיל בין תובנה לבין שינוי. מטופלים רבים מבינים מצוין מה קורה להם. פחות מהם מתמידים במה שהם מבינים. החלטיות, כשהיא מעוגנת בתבונה (ולא בעקשנות עיוורת), היא המנוע של השינוי האמיתי. היא קרובה למה ש־DBT מתאר כעבודת המחויבות - התחדשות מתמדת של ההסכמה שלי עם עצמי לגבי הכיוון שבו אני הולך, שוב ושוב לאורך הטיפול. מיומנות, אם כך, לא נרכשת מהבנה אלא מחזרה.
ט. ידידותיות אוהבת
לב רחב, שאינו מותנה בתנאים
ידידותיות אוהבת, בהקשר הזה, היא רצון טוב לא מותנה, כלפי עצמי, כלפי אחרים, וכלפי מי שקשה לי איתו. היא אינה רגש רומנטי ואיננה התפעלות. היא הרגל פנימי של לב שנוטה לטוב לפני שהוא שואל "ומה יצא לי מזה?".
לכל אחד מאיתנו היה רגע בו מישהו פנה אליו בחמלה, והזיכרון הזה הוא מקור שממנו אפשר לשאוב. בטיפול אני רואה שדווקא כלפי עצמנו, הידידותיות האוהבת הזו היא הדבר הכי חסר. אנשים מצליחים להיות רחומים כלפי אחרים, אך כלפי עצמם הם קשוחים באופן שלא היו מרשים לעצמם להיות כלפי איש אחר. זה עולם החמלה העצמית שאני רואה ככלי מרכזי בעבודה עם ביקורת עצמית, בושה, ודפוסי ענישה עצמית. זו גם הרוח של העמדה הדיאלקטית הבסיסית בטיפול: קבלה וחמלה הן התנאי לשינוי, לא הפרס שלו.
י. שוויון־נפש
"החוף" - לא אדישות, אלא איזון עמוק
הפארמי העשירית היא הקשה ביותר להסביר, ואני אומר זאת במודע. שוויון־נפש נשמע בעברית כמו אדישות, ניכור או ריחוק, והוא בדיוק ההפך. זו היכולת להיות נוכח לגמרי מול מה שמתרחש, הצלחה, כישלון, עלייה, ירידה, ולא להיסחף. זה לא אומר שלא מרגישים; זה אומר שלא נתפסים.
שוויון־נפש הוא מצב שבו "אני יכול להתכוונן למקום שבו אתה נמצא, למעלה או למטה, וזה לא משנה את היחס שלי אליך". בעבודה טיפולית זו אולי האיכות הכי חשובה של המטפל עצמו - היכולת להחזיק את המטופל ברגע של שיא ורגע של משבר, בלי שהמטפל יתהפך איתו. זה התודעה החכמה בשיאה, וזו גם הקבלה הרדיקלית כשהיא עוברת ממיומנות שמשתמשים בה למצוקה נקודתית להיותה עמדה כללית לחיים. במונחי DBT זו העמדה הדיאלקטית - היכולת להחזיק קטבים מנוגדים מבלי להתמוטט לאחד מהם.
על הסדר של הפארמי
שלוש הראשונות: נדיבות, מוסר, פרישוּת - בונות את גוף הסירה: פותחות את הלב, מעצבות אתיקה, ומרפות מהיאחזות. שלוש האמצעיות: תבונה, אנרגיה, סבלנות - הן הניווט בפועל בתוך המים הסוערים: כלים שמחזיקים אותנו כשהחיים מכים. ארבע האחרונות: אמת, החלטיות, אהבה, שוויון־נפש - מביאות את הסירה לחוף: בגרות של תודעה שיכולה להיות בעולם מבלי להיגרף בו.
מה זה אומר לאדם שמגיע לטיפול?
אני לא חושב שמטופלים צריכים ללמוד את הפארמי כדי להיות במגע איתן. רובם ממילא עובדים על חלק מהן בלי לקרוא לזה בשם. מה שהמסגרת הזו נותנת לי כמטפל הוא מפה, יכולת לזהות מה חסר, מה מתפתח, ואיזו שלמות היא זו שתשרת את המטופל הזה בצומת הזו.
מטופל שמגיע בתוך שיטפון של כעס יצטרך סבלנות ושוויון־נפש לפני שיוכל להגיע לאמת. מטופל שממחזר סיפורים ישנים של "אני לא מספיק" יצטרך אהבה עצמית ותבונה כדי לצאת מהלולאה. מטופל שמתקשה להתמיד בטיפול יצטרך לעבוד על החלטיות, אבל לא לפני שאבין איזו פרישוּת ואיזו נדיבות עצמית הוא צריך קודם. המפה מזכירה לי שאף פארמי אינה עומדת לבד, הן נשענות זו על זו, כמו משוטים של אותה סירה.
ו־DBT, בעיני, הוא אחד הניסוחים המערביים המעודכנים והמדויקים ביותר לחלק גדול מהחכמה הזו, עטופה בשפה התנהגותית, מבוססת מחקר, ועם פרוטוקולים ברורים. המפגש בין שני העולמות לא מבטל את אחד מהם; הוא מעמיק את שניהם.
לסיכום:
אני מציע את המסגרת הזו כנקודת מבט, לא כדוקטרינה. אפשר לקרוא את הפארמי כ"שלמויות" שצריך להגיע אליהן, ואפשר לקרוא אותן ככיוונים/איכויות שאדם נוטה אליהם ומפתח אותן שוב ושוב לאורך החיים בלי להגיע לסוף. הקריאה השנייה היא פחות תובענית, ובעיני גם מתאימה יותר למה שאני רואה בחדר הטיפול.
אפשר גם לראות את הדברים הפוך: לא כעשר איכויות נפרדות, אלא כעשר פנים של איכות אחת, בגרות של תודעה שפגשה את עצמה. נדיבות ושוויון־נפש, בסופו של דבר, אינן שתי פעולות שונות אלא שני ביטויים של אותה חירות פנימית. זו דרך קריאה שאני לא מיישם אותה בקליניקה (היא מופשטת מדי עבור מטופל שמתמודד עם מצוקה בהווה), אבל היא מהדהדת לי כשאני מסתכל על הדברים ממבט רחב.
אם הקריאה עוררה משהו - סקרנות, התנגדות, או שאלה על משהו ספציפי - אתם.ן מוזמנים.ות להגיב ולפנות.
מקור: הדברים שבמאמר מבוססים על עיבוד חופשי של הספר "פארמי" מאת אג'אהן סוצ'יטו, בתרגום לעברית של אג'אהן פניננדו (פניננדו בהיקהו). זהו עיבוד שלי בשפתי ובחיבור לעולם הטיפול, ואינו תרגום של הספר.
תגובות